שני סיפורים על נשים ועל כסף והקשר שלהם לקמפיין – #גםאני
סיפור ראשון: מכר שלי, בעלים של בית עסק בינוני, הסביר לי למה הוא אוהב להעסיק נשים, ולא, זאת לא התחלה של עוד סיפור על הטרדה (לפחות לא מינית). "בכל פעם שהן באות לבקש תוספת שכר", הוא הסביר לי כשחיוך גדול מרוח על פניו, "אני מיד מסכים איתן ומספר להן כמה אני מעריך אותן וכמה הן חיוניות לתפקודו של העסק. ברוב המקרים זה מספיק, הן יוצאות מרוצות עד לשנה הבאה בלי העלאת שכר או עם העלאה קטנה בהרבה מזו, שבאו לבקש".
סיפור שני: לפני כשנה וחצי סגרתי בצער רב סטארטאפ, שהיה אמור להיות פלטפורמה לשיווק והפצה של מיזמי תוכן. הדרך שלי לשם (לכישלון המפואר) הייתה רצופה במפגשים מרגיזים. אחד מהם התרחש במשרד של יזם סדרתי מצליח (מהסוג שדואג שידעו שהצליח). שותפתי ואני הצגנו בפניו את המיזם וחיכינו מתוחות לשמוע את תגובתו. אבל הוא לא התייחס לדברים שנאמרו במצגת וכמעט ולא שאל שאלות ענייניות. הוא מיהר להודיע לנו, שהוא לא ישקיע במיזם. "הנושא מעניין", הוא אמר, אבל אתן לא שכנעתן אותי. אין לכן תשוקה, אין לכן קילר אינסטינקט, אתן צריכות להיות יותר כמו מירי רגב".
נשמע מרגיז אבל מוכר? כי רבות מאתנו מתקשות לדבר על כסף או לבקש כסף. כשאנחנו מבקשות העלאה בשכר, הלוואה מהבנק או מנסות לגייס השקעה מקרן השקעות – אנחנו מאבדות את הביטחון, ולא מצליחות להעביר את המסר שאתו נכסנו בדלת. ודרך אגב, זה שאנחנו אולי לא היינו בשיאנו לא פוטר את מר יזם מצליח מהאחריות שלו לאופן המזלזל בו זרק אותנו מהמשרד שלו.
מחקר שפורסם לאחרונה בארצות הברית ובדק 7,000 חברות מצא, שבין השנים 2011 ו-2013 קרנות הון סיכון מימנו רק 3% מחברות, שבראשן עמדו נשים. אם נתרגם את האחוזים לכסף זה ניראה כך: חברות שבראשן עמדו נשים גייסו רק 1.5 ביליון דולר לעומת 50.8 ביליון דולר, שגייסו חברות, שבראשן עמדו גברים. היום, אחרי הלכלוך שיצא בחודשים האחרונים מהסיליקון ואלי, מתברר שמאחורי המספרים היו גם אמירות משפילות וגם הטרדות מיניות.
וזה מוביל אותי למכנה המשותף לשני הסיפורים, שהבאתי כאן והקשר שלהם להטרדות מיניות – הסיטואציה יוצרת הנמכה, שמאפשרת חוסר כבוד, הדרה והטרדה שבצורה מאוד ברורה פוגעת בנו גם כלכלית - וצריך למצוא את הדרך לשבור את המעגל השוטה הזה בכל החזיתות. כמו שעשו הנשים שהובילו את קמפיין גם אני הוטרדתי.